ואמשיך בזה שכל ההריון הייתי ממש מחוברת, ומצד שני, כ"כ הייתי עסוקה באחים הגדולים שלך, ובבית, שההריון טס לי בלי ששמתי לב בכלל.. עד לחודש 7, שם כבר התחלתי להבין שהלידה, המילה הזו, שעד עכשיו רק ריחפה באוויר, כבר די קרובה, ואמיתית, ואם אני רוצה שתהיה כמו שאני רוצה, הגיע הזמן להתכונן.
אז כתבתי מכתב לעצמי, ולגל, בו סיפרתי על פחדיי, ועל הרצון שלי להתגבר עליהם. והתחלתי לקרוא המון המון בפורומים, יותר מכרגיל, זה שהייתי גם בשמירה בבית, מאד עזר לזמני הפנוי... והגעתי למסקנה שאני לא רוצה בית חולים. בכלל לא רוצה. ומכיוון שהיה ברור לי שאף מיילדת לא תיקח VBAC2 בלידת בית, חשבתי על לידה ללא עזרה, רק אני ואבא, וגל, אם תהיה מוכנה. כמובן שאבא וגל הניאו אותי מהנושא, אבל בפנים בלב ידעתי שזה מה שאני רוצה. וגל חשדה בי, אמרה לי שהיא ממש לא רוצה שזה מה שיקרה.
ואז הגיע שבוע 33, שבו גילו עודף מי שפיר, שאתה גדול ב-3 שבועות מהשבוע שאני נמצאת בו, והחליטו להתייחס לתוצאה הגבולית של בדיקת הסוכרת, כסוכרת הריונית לכל דבר, מה שאומר מעקב הריון בסיכון, מה שאומר עוד בדיקות, מה שאומר ש... חלום הלידה הנרתיקית קצת מתרחק...
ובכל זאת, חשבתי לעצמי, יהיה בסדר. כשנגיע לגשר נחצה אותו. לרגע אחד אפילו לא חשבתי לשנות את החלומות שלי, להיפך, הרצון שלי בלידה בבית רק התחזק. היה ברור לי שבבית חולים כל מה שאני רוצה יהיה הפוך.
המשכתי לעשות בדיקות, מוניטור פעמיים בשבוע, ו-US לעיתים קרובות, ואמרתי לעצמי שאני אהיה "ילדה טובה" עד הלידה, שאוכל לטעון שאני יודעת בביטחון שאתה בסדר, והסוכרת מאוזנת, ושאני שומרת על עצמי ועלייך, שתהיה לי "טענה" ביד למה אני כן יכולה ללדת לידה נרתיקית.
ובשבוע 37, הלכתי לבי"ח מעייני הישועה, רק להיות "עם יד על הדופק" ולבדוק מה דעתם על לידה נרתיקית. וקיבלתי תשובה שלילית מוחצת, והרגשתי שאני מתפרקת. לאחר שיחה עם גל, החלטתי שאני חייבת לעצמי עוד שבוע אחד של נסיונות, ואח"כ אני משחררת. אם לידה קיסרית זו הדרך שלך להגיע לעולם, אני אהיה חייבת לכבד את הבחירה הזו, אבל אני חייבת עוד קצת לנסות.
ובשבוע אח"כ מיכל הגיעה לדקר אותי, 3 פעמים, ואתה .. בשלך. מראה קצת סימני יציאה, צירים מדי פעם, לפעמים אפילו כמה שעות, אך לבסוף הם נעלמים. כאילו אתה מחליט שלא צריך, עדיף בפנים..
והשבוע הגורלי הגיע, ויש לי פגישה במרפאת טרום ניתוח, ולמרות שאמרתי שאשחרר, מנסה עוד לבדוק עם הרופא, האם יש לי סיכויים, אפילו קלושים ללידה נרתיקית בכל זאת, ומקבלת אותה תשובה שלילית מוחצת כמו במעייני הישועה. וגם שכבר ממש מאוחר, ואני חייבת לעבור את הניתוח היום, יש כבר קצת צירים ולנוכח הידבקויות, וקרע בניתוח הקודם, הסכנה גודלת כל יום.
התקשרתי לאבא והתחלתי צום. לאחר כמה שעות החליטו שדוחים את הניתוח למחר בשעות הבוקר, ואני ואבא הלכנו לסיבוב בקניון, ואני בשלי : "אולי הסיבוב יחזק את הצירים, ואפתיע את הרופאים" – כ"כ קשה לשחרר...
אבא הלך בערב, נשארתי עם קרן, שהיתה אמורה גם לעבור ניתוח בלילה, דיברנו קצת, וכשהיא הלכה לניתוח, עשיתי מקלחת זריזה, וניסיתי לישון.
ובבוקר – ממתינים. ב-09:50 מגיעים לקרוא לי, ללבוש חלוק, ולרדת לחדר ניתוח. טלפון זריז לאבא שיגיע מהר, ובינתיים לוקחים אותי לחדר ניתוח. למזלי, בדיוק נכנס ניתוח דחוף, מה שנתן לאבא מספיק זמן להגיע, וגם להביא את המצלמה.
נכנסים לניתוח.. כ"כ שונה מניתוח דחוף (שעברתי פעמיים). כשד"ר אורבך המרדימה שומעת שאני דולה, היא מתבדחת כמה היא תהנה להכאיב לי, שכן הדולות מפריעות לעבודתה, ומשכנעות יולדות לא לקחת אפידורל בשלבים מוקדמים.. אחרי שאני מורדמת נכנסים ד"ר שפירא, וד"ר שגיא, והניתוח מתחיל.
אבא לידי, מחזיק לי את היד (שזה כ"כ אחרת מהניתוחים הקודמים, הוא שם איתי, חלק מהחוויה ולא רק מקבל את התינוק אח"כ), ופתאום,(שעה 11:54) אתה בוכה.. ובוכה.. ובוכה, מעבר לדמעות ההתרגשות שלי, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא שאתה בוכה כ"כ.. אולי הייתי צריכה לחכות עוד כמה ימים עד שאתה תחליט לצאת, ולא להקשיב לרופאים. אבל אחרי כמה דקות כשמראים לי אותך, כבר לא אכפת לי מכלום, רק להגיע למחלקה ולהחזיק אותך.
כמובן שאותך לוקחים למחלקה ביחד עם אבא, אותי סוגרים, ולהתאוששות. לאחר התאוששות מקוצרת (שעה ורבע – התנהגות טובה,הרבה רצון ולחץ, וכמובן, הדס האחות המקסימה), מגיעה למחלקה, עוברת למיטה, ומתחיל מסע הלחץ לראות אותך, להחזיק אותך, וכמובן להניק אותך. בשעה 16:00 סוף סוף אבא הביא אותך, ואני כבר יושבת במיטה ומחכה לך. בערב האחים שלך הגיעו לביקור, אחרי שכבר ירדתי מהמיטה, והעבירו אותי לחדר עם פחות השגחה. יום למחרת כבר לקחתי אותך לביות מלא, ומאז לא נפרדנו.
אני רוצה להודות לך עומר יקר שלי, על המסע שהעברת אותי במהלך ההריון הזה, ועל השיעור החשוב שלימדת אותי, לשחרר, ולדעת שלפעמים לא מספיק לרצות, אפילו לרצות מאד, יש רצונות אחרים להתחשב בהם. מבטיחה לאהוב אותך ולהיות שם בשבילך כל הזמן.
תודה שהצטרפת למשפחתינו.
